בעולם העסקי מקובל לומר ש”האויב של הטוב הוא המצוין”. לפעמים נדמה לי שהמציאו את זה עבור תחום הרגולציה והציות.
היום נפגשתי עם מנהל ציות בארגון גלובלי. הוא שיתף איתי שהחליט לדחות את אימוץ פתרון טכנולוגי שעונה על דרישות הרגולציה בישראל, כי הוא מחפש פתרון שיענה גם על הדרישות בשווקים הבינלאומיים בהם החברה פועלת. “אני מעדיף להמתין עד שאמצא פתרון אחד שיענה על כל הצרכים שלנו,” הוא הסביר.
זה לא פעם ראשונה שאני שומעת טיעון דומה. השיחה הזו המחישה לי שוב תובנה שצברתי לאורך שנים בתחום – החיפוש אחר הפתרון המושלם עלול להיות המכשול הגדול ביותר בדרך לשיפור תהליכי הציות בארגון.
למה?
* רגולציה היא דינמית ומשתנה תדיר
* כל תחום רגולטורי וכל מדינה דורשים מומחיות והתמחות ספציפית
* צרכי הציות משתנים מארגון לארגון
* פתרון שמנסה לעשות הכל, בסופו של דבר לא עושה שום דבר באופן מצוין
הגישה היעילה יותר היא:
1. זיהוי האתגרים הרגולטוריים המשמעותיים והדחופים ביותר עבור הארגון
2. מציאת הפתרון המיטבי עבור אותם אתגרים
3. התקדמות הדרגתית לפתרון אתגרים נוספים
חשוב להבין: השאיפה למצוינות היא חיובית, אבל לא כשהיא מונעת מאיתנו להתקדם. לעתים, פתרון טוב שניתן ליישם היום עדיף על פתרון מושלם שלעולם לא יגיע.
מניסיוני, ארגונים שאימצו גישה פרגמטית זו הצליחו להטמיע פתרונות אפקטיביים יותר, בזמן קצר יותר, ועם תוצאות טובות יותר מאלו שחיכו לפתרון המושלם. הם הבינו שעדיף להתחיל עם פתרון שעונה על 80% מהצרכים המיידיים שלהם, מאשר להמתין שנים לפתרון שיענה על 100% מהצרכים.
