כשיצאה השבוע הודעת רשות ניירות ערך על פרשיית וולת’סטון, נחשף סיפור של מניפולציה מתוחכמת. 1.6 מיליארד שקל – זה הסכום שלפי החשד נגזל מאלפי משקיעים בין השנים 2014-2022. אבל מעבר לסכום המרשים, הפרשה חושפת שאלה עמוקה יותר על טבעו של האמון בשוק ההון.
הסיפור מתחיל בסוכנות ביטוח בשם “נטו”. בעלי השליטה בקבוצת וולת’סטון ראו בה כרטיס כניסה למאגר לקוחות מוכן ומסודר. הם הבינו שאם יש לך סוכן ביטוח שלקוח סומך עליו במשך שנים, אתה יכול לנצל את האמון הזה למטרות הרבה יותר רווחיות.
הרעיון היה פשוט בגאוניותו: במקום לעבור את כל ההליכים של הנפקת תשקיף והשגת אישורים, למה לא לנצל את יחסי האמון שכבר קיימים? הסוכנים של נטו יציעו ללקוחות “הזדמנות השקעה מיוחדת” – משהו שנשמע בטוח ומבטיח, משהו שרק לקוחות מיוחדים זוכים לשמוע עליו.
זה עבד בצורה מושלמת. אנשים שמעולם לא השקיעו בשוק ההון פתאום מצאו עצמם מעבירים עשרות ומאות אלפי שקלים. למה? כי הם סמכו על הסוכן שלהם – האדם שטיפל בהם כשהיו צריכים לבדוק משהו עם הביטוח.
יו”ר רשות ניירות ערך, עו”ד ספי זינגר, קרא לאסדרה מקיפה יותר. הטענה שלו ברורה: אם היו יותר חוקים, יותר בקרה, יותר מחסומים – זה לא היה קורה. אבל האם באמת יותר חוקים יכולים לפתור את הבעיה?
פרשיית וולת’סטון מלמדת אותנו שהרמאים הללו לא חיפשו פרצות טכניות בחוק – הם ניצלו משהו הרבה יותר בסיסי: את הנטייה האנושית לסמוך על אנשים שאנחנו מכירים. רוב האנשים, כשהסוכן שלהם אומר “יש לי הזדמנות מעולה”, הם לא הולכים לבדוק ברשות ניירות ערך. הם סומכים.
וכאן נחשפת הבעיה האמיתית. לא משנה כמה חוקים תכתבו – בסופו של דבר, רמאים ימצאו דרכים חדשות לנצל את הטבע האנושי. הם צריכים רק לנצל את העובדה שאנשים רוצים להאמין, רוצים להרוויח, ורוצים לסמוך על מישהו שהם מכירים.
אז אולי במקום לחפש עוד ועוד חוקים, כדאי להתמקד באכיפה של החוקים הקיימים. ליצור מצב שרמאים יידעו שיש סיכוי אמיתי שייתפסו ויענשו. במקרה של וולת’סטון, החקירה ארכה שנים, והעונש עדיין לא הגיע.
הסיפור של וולת’סטון מזכיר לנו שבעולם שבו רמאים תמיד ימצאו דרכים יצירתיות לרמות, הפתרון לא בהכרח ברגולציה נוספת. הוא בשילוב של חוקים פשוטים וברורים ואכיפה מהירה ויעילה.
האמון הוא עניין אנושי – ואותו לא ניתן לווסת בחוק.
